האם הודאת בעל דין היא משום מתנה, נאמנות או פסק דין?

בעצם, השאלה היא מי צודק בוויכוח בין הענקים הללו. האם המהר"י בן לב שטען שהשורש של החיוב של הודאת בעל דין הוא משום מתנה, ולכן ייצא שאדם שמודה שהוא חייב בעצם נותן "מתנה" את החוב שהוא אומר, או שאולי יש כאן סוג של עדות... כמובן, שהשאלה המעניינת היא בכל מקרה לבדוק מה הדין לפי כל אחת מהשיטות. למשל, אדם שמודה שחייב וכסף וחוזר בו, האם יש לו יכולת לחזור בו אחרי שהבטיח במתנה? האם יש לו יכולת לחזור בו אחרי שקיבלנו אותו כאדם שנאמן להעיד על כך שהוא חייב? או האם יש לו יכולת לחזור בו אחרי שהוא פסק לעצמו את הדין? שאלות טובות... באיזה מקרה יכול להיות הבדל בין הדברים??? תגידו